יום רביעי, 1 במרץ 2017

זיכרונות מהיסודי- על בחירה אישית ושותפות התלמידים

לפני כ20 שנה, עליתי לכיתה ב' בבית ספר צומח חדש (בית ספר "צאלים" באילת). כשהגענו בפעם הראשונה לבית הספר, המנהלת הראתה לנו שתי כיתות ואמרה לנו "תבחרו באיזו כיתה אתם רוצים להיות". ככה, סתם. רק מהתרשמות כללית על הכיתה. אמא שלי ישר ניגשה לאחת המחנכות שהכירה ושאלה אותה באיזו כיתה היא כדי שאני אהיה אצלה. המחנכת לא הסכימה לגלות. זכות הבחירה הייתה שלי בלבד. בחרתי את הכיתה, אבל בעיקר, את החברים שאני רוצה להיות איתם (אם אני לא טועה בהמשך, בכיתה ג' או ד', שינו לנו את הכיתות, אבל החוויה של בחירת הכיתה ולהתחיל בבית ספר חדש אך עם חברים מוכרים שיפרה את ההרגשה). 

זאת הייתה תחילתה של ידידות מופלאה עם בית הספר היסודי שלי, שצמח ביחד איתי. אני חושבת שהערכים המרכזיים שהובילו את בית הספר היו מתן זכות בחירה לתלמידים ושותפות אמתית בין צוות בית הספר, ההורים והתלמידים. 

בבית הספר הוקם ועד מיוחד שמורכב מהורים, מורים ותלמידים. ישבנו שם, העלינו בעיות וביחד חשבנו על פתרונות. חשבנו ביחד איך מעצבים את בית הספר וכל תלמידי בית הספר היו שותפים לבחירת סמל בית הספר. ההורים והמורים היו שם כדי לתמוך בנו, אבל בסופו של דבר, אנחנו התלמידים, ארגנו את הכל והוצאנו את הדברים אל הפועל. 


בכיתה ו' עשינו מחאה ביסודי. מה קרה אתם שואלים? 
 התכוננו לטקס "בנות מצווה". אבל מה... במקום שאנחנו נחליט על הטקס, הביאו לנו מורה שקבעה לנו את השירים, את התנועות, את הטקסטים ובקיצור- את הכל. בטח לכם זה לא נשמע כזה מוזר, הגיוני, לא? אבל ברגע שחינכו אותנו בבית הספר שאנחנו בוחרים בעצמנו ופתאום באה מורה ובוחרת בשבילנו מה ואיך נופיע, לא יכולנו לקבל זאת. זה הטקס שלנו ואנחנו אלה שצריכים להחליט. 

אציין שבית הספר למד מכך. במסיבת סיום של כיתה ו' הביאו לנו במאי ואמרו לנו שאנחנו כותבים את הטקסטים והוא כאן כדי לעזור לנו ולהעמיד את המופע בצורה הטובה ביותר. היה בינינו שיתוף פעולה מוצלח מאוד. העמדנו מסיבת סיום שאת רובה אני זוכרת עד היום. מסיבת סיום שכזאת לעולם לא הייתה יכולה להיכתב על ידי מורה או בעל מקצוע אחר כי היא שיקפה את התחושות שלנו והחוויות שלנו, התלמידים, מבית הספר.

17 שנה לאחר שסיימנו את היסודי ועדיין אני זוכרת משם כל כך הרבה רגעים. סימן שבית הספר היה משמעותי עבורי.

הזיכרונות האלה הובילו אותי לחשוב מתי אנחנו מעניקים את זכות הבחירה לתלמידים?

הטקסים שאנחנו עושים - הם טקסים שלנו? או של התלמידים? 

איך ללמוד ולנהל שיעור בכיתה- אנחנו קובעות? או שאולי כדאי לשמוע מה התלמידים חושבים? איך הם היו רוצים ללמוד? בסופו של דבר, הם אלה שצריכים להפנים את החומר ולדעת ליישם אותו בעתיד. 

בשנה שעברה, ערכתי סמינריון במסגרת התואר השני בנושא "דרכי הלמידה המועדפות על ידי תלמידים עם הפרעת קשב וריכוז". לאחר שסיימתי לראיין ילדים (לא מבית הספר) החלטתי לשאול גם את הכיתות שאני מלמדת איך הם היו רוצים ללמוד. התלמידים ידעו להגיד לי בדיוק איך הם רוצים ללמוד. כל מה שצריך זה פשוט לשאול ולתת להם את הבחירה. 

אז איפה אני מעניקה את זכות הבחירה לתלמידיי?

בצורת הישיבה- אני נותנת לתלמידים לבחור את צורת הישיבה המועדפת עליהם. קודם ככיתה (ח'/ טורים/ רעיון אחר שהם מציעים) ואחר כך זכות בחירה אישית. בכיתה יש שטיח, כיסאות, שרפרפים מציג ועוד.  שישבו איפה שהם רוצים, העיקר- שיהיה להם נוח להם יותר להתרכז וללמוד.

בפתרון בעיות- כאשר אנחנו נתקלים בבעיה בכיתה אנחנו דנים בה, מעלים אפשרויות פתרון ואת ההשלכות של כל פתרון ובסופו של דבר, התלמידים בוחרים את הפתרון לבעיה ומבצעים את הפתרון.

בצורת הלמידה- פעמים רבות אני שואלת את התלמידים שלי איך הם היו רוצים שהשיעור יתנהל: האם הם רוצים לבצע משימת חקר במחשבים? או אולי הם רוצים שנקרא, נבין ביחד את החומר ואז נשחק משחק חזרה והפנמה של החומר? ועוד רעיונות שונים שמשתנים בהתאם לשיעור. הבחירה- שלהם. 

בחירת המטרות האישיות- בתחילת כל השנה, תלמידי כיתתי בוחרים את המטרות האישיות שלהם- במה הם רוצים להתקדם? מה היו רוצים להשיג? במהלך השנה אנחנו בודקים ביחד עם התלמידים את המטרות ורואים האם הם הצליחו להשיג את המטרות או שעדיין לא ומה ניתן לעשות כדי להצליח להגשימם. בכל מחצית, כשאני מחלקת את התעודות ויושבת עם כל תלמיד, אני מתחילה מהמטרות האישיות שלו. אני מסבירה להם שבחינתי המטרות האלה יותר חשובות מהתעודה, כי זה משהו שלהם, משהו שלהם חשוב והם רוצים להשיג. 

ומה אתכם? איפה נכנסת אצלכם הבחירה האישית של התלמידים? אשמח לקרוא את תגובתכם. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה